<h1>סמ"ג עשין סימן ע"א</h1>
<h2>דף ח.</h2>
השותפין שגנבו, אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חבירו משלם תשלומי ד' וה' ואם עשה שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ד' וה' וחייבין בכפל (רמב"ם גניבה פ"ב הי"ד ע"ש מ"מ), בד"א כששניהם הוציאוה מרשות בעלים אבל הוציאה אחד מדעת חבירו פטור חבירו שאין שליח לדבר עבירה דדווקא גבי טביחה אמרינן בפרק מרובה (ע"א א') או לרבות [את ה]שליח (ע"פ ב"מ ח' א' תד"ה ושותפין).
<h2>דף כד:</h2>
שנינו בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ד ב'), בעל הבית שאינו עשוי למכור [את] כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שאלו היו כליו של זה ישבע זה שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו (ע"פ רמב"ם גניבה פ"ו ה"י). ופירש רבינו שלמה שמדבר לפני יאוש דאי לאחר יאוש קנה אותם המוחזק בהם ביאוש ושינוי רשות, אמנם בספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש לפי שאין רגילין להתיאש מספרים שבאים לעולם ביד ישראל ולא ביד גוים (תד"ה המכיר) כדאמר בפרק שני דבבא מציעא (כ"ד ב') שאני נהר בידן דכיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה לא מייאש דוודאי מישראל נפלו ויש [לו] להכריז. עוד הארכנו בעניין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בעניין חלוקי שבועות (עשה צ"ה דף קפ"ג ב' בד"ו). היה בעל הבית עשוי למכור [את] כליו ולא היו מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אין מחזירין מיד הלקוחות שמא מכרו לאחרים, אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וצעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני הרי זה נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו (שם הי"א).
<h2>דף מג.</h2>
תניא בפרק מרובה (ב"ק ס"ה א') ומסיק שם דמודה רב אם גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל או תשלומי ד' וה' כשעת הגניבה (רמב"ם גניבה פ"א הי"ג). ואמר רבי אלעאי (ס"ה ב') שאם גזל או גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו ואם אחר כך טבחו ומכרו שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם ד' וה' אבל תשלומי כפל משלם כשעת הגניבה (ע"פ לשון רמב"ם שם) והלכה כמותו דתנן (צ"ג ב') זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואמרינן (צ"ו ב') זה הכלל לאתויי הא דרבי אלעאי. אמר רב בפרק מרובה (ס"ה א') גנב בהמה או כלים וכיוצא בהם ובשעת הגניבה הוא היה שוה ארבעה ובשעת העמדה בדין הוא שוה שנים משלמין קרן כשעת הגניבה (לשון רמב"ם שם הי"ד) שהרי שנינו כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ומביאה גם על יוקר וזול בפרק הגוזל קמא (ק"ג א') ובפרק המפקיד (ב"מ מ"ג א') ובפסחים פרק כל שעה (ל"ב א'), אבל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין (המשך לשון הרמב"ם שם), מאי טעמא דרב, פירוש (ב"ק ס"ה א' תד"ה גופא) למה אין כל התשלומין משלמין כשעת הגניבה, אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן דווקא כעין שגנב בין שהוקר בין שהוזל כאשר יתבאר, ולשון אחייה הוא לשון תשלומין שמחייה ממונו של זה (תד"ה דתניא) לשון רבינו יצחק בכתב ידו. אמר רבה בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג א') [ומסקינן במרובה (שם) דמודה רב בה] היה שוה בשעת הגניבה או הגזילה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם הכל כשעת העמדה בדין (ע"פ לשון רמב"ם שם ע"ש) שהואיל ואילו היתה בעין היתה חוזרת נמצא שעת הגזילה היא שעת שחיטתו ושבירתו, ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם הקרן כשעת הגניבה (עי' רמב"ם שם) שהרי עכשיו לא נגע בו ועל מה אתה מחייבו על שעת גניבה באותה שעה לא היה שוה כי אם שנים אבל בתשלומי כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין אף על פי שהוקרו ומודה רב בזה כדמוכח גבי האי דאמר רבא (ב"ק ס"ו א') טלאים כדמעיקרא דמים כדהשתא. אבל בהחסר כדברי רב שבארנו למעלה בכל עניין משלם קרן דווקא כעין שגנב כדגרסינן בפרק המפקיד (שם) ובחסר מי איכא למ"ד דכל הגזלנים לאו כשעת הגזילה משלמים והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה.
<h2>דף מג:</h2>
שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו וסלע מן הכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפלו, אף על פי שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו [ו]כאילו לא החזיר כלום עד שיודיע לבעליו (רמב"ם גניבה פ"ד ה"י עי' ראב"ד ונו"כ) שכך אומר רבי עקיבא בפרק הגוזל בתרא (קי"ח ב') ואף על פי שרבי ישמעאל חולק עליו ופוטר כשהחזירו מ"מ הלכה כרבי עקיבא מחבירו ובסוף פרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב') אמר רב אשי לאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. ורבינו יצחק פוסק כרבי ישמעאל שאנו מעמידין בפרק המפקיד (שם מ' ב') סתם משנה כמותו. אבל הגונב סלע מחברו וכלים מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו קיי"ל כרבי יוחנן שאומר שם (ב"ק קי"ח א') שאם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזרתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו (ע"פ רמב"ם שם), מנה את כיסו ומצא המניין שלם פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו אפילו מניין אינו צריך אלא כיון שהחזירן למקומן פטור (ב)[מ]אחריותו (רמב"ם שם הי"א) ואף על פי שרב חולק עליו, רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד' ב'). בד"א בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מעדר של חברו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו הצאן ונמצאה שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו אף על פי שמנו הצאן והיא שלמה חייב באחריותו עד שידעו הבעלים כדי שישמרו הטלה הגנוב שהרי למדו פסיעות החיצונות (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש) ומתוך כך קל לברוח שכך אומר שם רב חסדא בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ח ב') ורבא סובר שם כמותו וכן הלכה.
